(ב) או שהושיבה בעלה חנונית אין זה מפורש במשנה שם אלא מפירש״י הוא דאהא דתני שם והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כתב בפירושו ז״ל שהושיבה בעלה חנונית או שמינה אפוטרופוס לעסוק בנכסיו עכ״ל וכיון שכן ק״ק על ל׳ הרמב״ם ורבינו שכתבו או שהושיבה חנונית הא זהו פי׳ של הנושא ונותן בתוך הבית וא״ל דלא ס״ל פירש״י אלא פירשו כפשוטו שבחיי בעלה עסקה בעסקיו וממנו למדו דה״ה להושיבה חנונית דאכתי אין ל׳ או מתיישב דהול״ל ה״ה אם הושיבה בעלה חנונית ונראה דטעמייהו דתפסו ל׳ המשנה בפרק הכותב דף פ״ו ז״ל המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס ה״ז משביעה כל זמן שירצה ע״כ ונקט רבינו כאן אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כל׳ משנתינו הנ״ל במקום שמינהו אפוטרופוס דכתובות וק״ל:

(ד) עד שיחשדנו התובע בב׳ מעין כו׳ עד וראשון עיקר דברי רבי׳ בכאן צריכין בר נגר להולמן שמשמעות דבריו לכאורה דלא כהרי״ף והרא״ש אביו גם במ״ש בשם הרר״י יש לתמוה שמשמעותי׳ נגד הגמרא ודברי ב״י תמוהין מאד בזה לכן אציע לפניך ל׳ הגמרא ואבאר שיטת הרי״ף והרא״ש ורש״י ור״י ועפ״ז יתבארו ג״כ דברי רבינו בס״ד. בס״פ כל הנשבעים גרסינן אר״י בר מניומי אר״נ והוא (פי׳ הא דנשבע בשמא) שיש טענה ביניהן ב׳ כסף (פירש״י שזה טוענו שמא עכבת משלי ב׳ כסף וזה מודה לו במקצת וקרובה היא לש״ד אלא שטענת שמא היא) כמאן כשמואל והא תני ר׳ חייא לסיוע לרב ופי׳ דבעינן שתהא הכפירה ב׳ מעין לבד פרוטה שהודה) אימא כפירת טענה כרב עכ״ל הגמ׳ וז״ל הרי״ף והוא שיש ביניהן כפירת טענה ב׳ כסף כרב עכ״ל וכ״כ הרא״ש והוסיף עליו ז״ל שחושדו שעכב משלו ב׳ כסף אבל אם חשדו בפחות לא תקנו בזה שבועה עכ״ל והנה רבי׳ לא כתב ל׳ הגמרא והרי״ף אלא ל׳ הרא״ש וז״ש ומיהו אין נשבעין בטענת ספק עד שיחשדנו התובע בב׳ מעין כסף וכתב עליו פירש״י ופי׳ ר״י ומשמע מדבריו דתרווייהו קאי אמסקנת הגמרא וא״כ תמה על עצמך איך כתב בשם ר״י דאפילו אינו כופר אלא בכ״ש חייב לישבע הא לפי המסקנא בעינן שיכפור בב׳ מעין ומהרי״ק ז״ל בב״י ובכ״מ שלו כתב דר״י ס״ל דהלכה כשמואל ודבריו דחויים כו׳ [כמו בב״ח]. וע״ק דהרי שם בסי׳ פ״ח ס״ז כ״ר בשם ר״י שגם בשבועת היסת בעינן כפירת ב׳ כסף משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ש״מ דבש״ד בעינן שיהא בכפירה ב׳ מעין. מיהו בזה י״ל דר״י ס״ל דלעולם בעינן שיהא בטענה ב׳ כסף וממילא לעיל בשבועת היסת דאיירי בכופר הכל בעינן שיהא כופר בכל טענתו דהיינו ב׳ כסף דאם לא היה כופר בכולו הו״ל דין מודה מקצת לדידיה דקיי״ל כשמואל משא״כ הכא בטענת שמא כשטענו ב׳ כסף אף דמודה בטענתו ואינו כופר אלא בכ״ש ומ״מ אין לו דין מודה מקצת כיון שאינו טוענו ברי אלא שמא. מ״מ אין זה במשמעות ל׳ ר״י והו״ל לפרש. ועוד דמפשטא דגמרא נראה מוכח דלית הלכתא כשמואל מדתמה תלמודא אר״נ וקאמר כמאן כשמואל והתני רבי חייא לסיועי׳ לרב ועוד יש לתמוה על הב״י שכתב שם לפני זה דהרי״ף והרא״ש לא מצרכי הודאת פרוטה כ״א כפירת ב׳ כסף וכמ״ש הר״ן בשם ר״י הלוי והרמב״ם דהא ע״כ רבינו לא ס״ל הכי מדסיים וכתב ז״ל וראשון עיקר ור״ל פירש״י שהביא ראשונה דמצריך כפירת ב׳ כסף והודאת פרוטה וא״כ דוחק לומר דרבינו יפסוק דלא כהרא״ש ולא יזכירנו כלל ובפרט שמתחיל תחלה בל׳ הרא״ש במ״ש והוא שיחשדנו כו׳ וכמ״ש ודוחק לומר דמש״ר וראשון עיקר דר״ל ראשון דראשון והוא הרא״ש שכתב תחלה דיחשדנו בב׳ כסף דמשמע דבהאי חשדא בכפירת ב׳ כסף סגי ולא בעינן הודאה כלל. ועוד דלפירושו פליג רש״י אהרא״ש וא״כ רבינו שהביא פירש״י על ל׳ הרא״ש לא הול״ל ופי׳ רש״י אלא ורש״י פי׳ בל׳ פלוגתא וכמ״ש ור״י כתב. לכן נלע״ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין ש״ד אלא שמחולקים בפי׳ סוגיא דהכא וכמ״ש בס״ד אחר שאקדים לפניך מ״ש הרא״ש פרק שבועת הדיינים ז״ל שם ובשבועת שומרין איכא פלוגתא (פי׳ אי בעינן כפירה והודאה ב׳ מעין ופרוטה) איכא למ״ד דלא מיחייב אלא בכפירת ב׳ כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת שומרין הוא דכתיב ואיכא מ״ד דלא בעינן כפירת ב׳ כסף אלא במודה מקצת משום דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון אלא אפי׳ אומר שנגנב כל הפקדון חייב לישבע שבועת שומרין ה״נ כסף או כלים וסברא קמא היא עיקר כו׳ עד ועוד ראיה מהא דאמרינן בשלהי פ׳ כל הנשבעים גבי שותפים והוא שיש ביניהם כפירת טענה ב׳ כסף והנהו דמו לשומרים ומש״ה תקנו להו רבנן שבועה כעין דאורייתא בכפירת ב׳ כסף ואי ס״ד בשומרים גופייהו לא בעינן אמאי אצרכו בהני ב׳ כסף הרמב״ן וכן בעל המאור עכ״ל הרא״ש שם. הרי לפנינו דהרא״ש בשם הני רבוותא דימו יחד שבועה שתקנו בשותפים ואריסים לשבועת השומרים דגם בשומרים אינו יודע בודאי שנשאר לו בידו ודומה לטענת ספק אלא ששם ודאי הפקיד בידו ולא החזיר לו מש״ה נשבע שם ש״ד וכאן דגם זה אינו ודאי לו מש״ה נשבע שבועת המשנה וזה ודאי טעם רש״י דמצריך גם כאן כפירת ב׳ מעין והודאה פרוטה ורבינו הסכים עמו כמ״ש וראשון עיקר וכמשמעות ל׳ הגמרא הנ״ל דמסיק וקאמר אימא כפירת טענה כרב ור״י נראה דס״ל כמ״ד דגם בשומרין א״צ טענת ב׳ כסף וא״כ ה״ה בשבועת שותפים ואינך דנתקנה בהן שבועת המשנה משום לתא דשומרים וכנ״ל וס״ל דהגמרא דתמה אר״נ וקאמר כמאן כשמואל תמיהתו לא היה כ״א אר״נ שהצריך בדידיה טענת ב׳ כסף ש״מ דס״ל דכסף או כלים דכתיב בפרשה קאי גם אשבועת שומרים ולכן ממילא בעינן כן גם בהני דשבועת שמא וא״כ ליבעי ב׳ כסף ופרוטה כרב דהא תני ר׳ חייא לסיוע לרב ומסיק אליבא דר״נ אימא כפירת טענה כרב אבל לא החליט הגמרא לומר דהלכה כן אלא דבר זה תלוי בפלוגתת הגאונים בפירוש אמרם עירוב פרשיות כתיב כאן וכנ״ל והמפרש דמ״ש עירוב פרשיות ר״ל עיקר פרשיות ס״ל דאותו מ״ד פליג אר״נ דהכא והלכתא כוותיה ורבינו כתב פלוגתת הגאונים בסי׳ פ״ח ס״ז והא דלא כתב כן שם בשם ר״י בהדיא משום דרבי׳ העתיק שם ל׳ הרא״ש הנ״ל איכא מ״ד כו׳ ואיכא מ״ד כו׳ לקצר ובכללם גם רבי׳ ישעיה וכמש״ר שם הסכמת הרא״ש דבעינן בשומרים כפירת ב׳ כסף מסיק ג״כ כאן וכ׳ וראשון עיקר והוא מדכתבו הרי״ף והרא״ש בפסקיהם מסקנא דגמרא דר״נ וכנ״ל ש״מ דס״ל דהלכתא הוא וזה פשוט ומוכח מדבריהם דס״ל דבעינן שיכפור ב׳ כסף אלא שיש להסתפק בדבריהם אי בעינן שיהא תחלת טענה ב׳ כסף ופרוטה ויודה בפרוטה או לא מצריכין כ״א שתהא תחלת התביעה ב׳ כסף ואותו ב׳ כסף יכפור וכדעת ר״י הלוי הנ״ל מש״ה הביא רבינו דעת רש״י שמצריך שיודה בפרוטה ותחלת הטענה תהיה ב׳ כסף ופרוטה וכתב ע״ז דר׳ ישעיה ס״ל דסוגיא זו לא עלתה אליבא דהלכתא וכנ״ל ומסיק וראשון עיקר וק״ל. אלא שלפי זה ק״ק דלא הול״ל בשם ר״י דנשבעים אפי׳ בכופר כל שהו אלא הוה ליה למימר שנשבעים אפי׳ בטוענו כ״ש והוא כופר אותו כ״ש דהוי רבותא טפי ומיהו י״ל דחדא באידך תליא דכיון דלא בעינן שתהא הכפירה ב׳ כסף וההודאה פרוטה אלא כ״ש גם בטענה כ״ש בלא הודאה סגי ור״י לא קאי אל׳ רש״י שלפני זה אלא שרבינו העתיק ל׳ ר״י כאשר מצאו כתוב במקומו ולפ״ז הא דמצריך ר״י בשבועת היסת כפירת ב׳ כסף וכמש״ר בשמו שם בסימן פ״ח ה״ט משום דאינו דומה שבועת היסת לשבועת שותפין דשבועת שותפים דומיא דשבועת שומרים תקנוהו וכנ״ל אבל שבועת היסת שהוא דומה לטענת מלוה ובמלוה לכ״ע הלכה כרב דבעינן שתהא ההודאה פרוטה והכפירה ב׳ מעין לכך הצריך בהיסת שלא תהא כפירתו פחות מב׳ מעין. ועוד יש דעה שלישית והיא דעת ר״י הלוי שכ׳ הר״ן בשמו ובשם הרמב״ם דלא מצריכינן הודאה בטענת שמא כ״א כפירת ב׳ מעין ונראה דיצא לר״י הלוי זה מדמסיק סתמא דתלמודא לומר אלא כפירת טענה כרב ולא קאמר כפירה והודאה כרב ש״מ דלא מצריכין אלא שיהא בכפירה ב׳ כסף כש״ד אליבא דרב אבל בהודאה א״צ להיות שוים ודומיא דשבועת היסת וכנ״ל ואליביה א״ש נמי מה שלא הזכיר ר״נ בדבריו כ״א טענת ב׳ כסף אלא דמתחלה ס״ד מדסתם לומר שיהא בטענה ב׳ כסף כלישנא דשמואל דאמר כן בש״ד דר״ל דלא בעינן אלא שיטעון עליו ב׳ כסף ויהיה בהן כפירה והודאה וע״ז תמה הרי הלכה כרב ומסיק אימא כפירה כרב כלומר שטוענו ב׳ כסף וכופר בכולן כרב דבעי כפירה ב׳ כסף כנ״ל לדעת הר״י מיגא״ש שהביא הר״ן ומ״ש הר״ן שגם דעת הרמב״ם הוא כן וכ״כ הכ״מ פ״י דשלוחין ע״ש נראה שכ״כ מדכתב הרמב״ם סתם שיחשדנו בב׳ כסף ולא הזכיר שיהא הטענה ב׳ כסף ופרוטה ש״מ דס״ל דלא בעינן הודאה וממילא סגי בטענת ב׳ כסף רק שיכפור הנתבע בהן ומש״ה לא כ״כ בשם הרי״ף משום דהרי״ף כ׳ ל׳ הגמרא וסיים וכתב כרב והו״ל כאילו פי׳ כרב דמצריך ב׳ כסף ופרוטה אבל הרמב״ם דלא הזכירו הוה ליה לפרש ומיהו אינו מוכרע כ״כ דאדרבה מדכתב הרמב״ם שם כמו שיתבאר י״ל דכוונתו על הכל כמו שיתבאר לענין טענה וכפירה והודאה בש״ד ובפרט כיון שידוע שמדרך הרמב״ם לנקוט ל׳ הגמרא בקצרה וסומך אפירוש דגמ׳ ונראה שגם רבי׳ פי׳ כן לדברי הרמב״ם מדכתב אח״ז ז״ל כתב הרמב״ם כו׳ עד שחשדו בב׳ כסף כו׳ ולא כתבו לפלוגתא אדברי רש״י ור׳ ישעיה שכתב לפניו ש״מ דס״ל דהרמב״ם כהרי״ף רבו דרבו ס״ל ולא כר״י הלוי רבו ודוק:

(ז) ול״נ לא״א הרא״ש ז״ל שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה כו׳ פירוש פטור מהשבועה וכמ״ש בפרישה אע״ג דהו״ל מגו דהעזה ולכאורה היה נראה לומר דמ״ש ול״נ לא״א הרא״ש ז״ל לא קאי אלא אטעמיה דהרמב״ם שכתב הטעם משום שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ומשמע מיניה דבכ״מ אין אומרים מגו לאפטורי משבועה ע״ז כתב דזה ל״נ לא״א הרא״ש ז״ל אלא בעלמא אמרינן מגו לאפטורי משבועה אבל מ״מ הכא גם הרא״ש מודה דצריך לישבע ומטעם אחר משום דהוי מגו דהעזה וכמ״ש בסימן רצ״ו וז״ש שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה ר״ל מטעם זה אין חילוק אבל מטעם אחר חייב לישבע וכן כתב הר״ן בהדיא אהא דאמרינן שם בפרק כל הנשבעין אר״נ אמר שמואל ל״ש ששכיר נשבע ונוטל כו׳ כתב ז״ל ואע״ג דמתוך זה הוא מגו דהעזה ומגו דהעזה לא אמרינן וראיה משבועת השומרים מ״מ כיון ששבועתו של שכיר אינו מן הדין אלא מפני התקנה אפילו מגו גרוע כזה דוחה אותה משא״כ בשבועת השומרים שהיא ש״ד כו׳ עד ומ״מ הבו דלא לוסיף עלה לומר כן בשבועת השותפים דדוקא כשיש עדים שנשתתף עמו הא לא״ה מתוך שיכול לומר לא נשתתפתי עמך מעולם יכול לומר נשתתפתי אבל לא נהניתי משלך כלום דכיון דהאי מגו גרוע הוא דהוא מגו דהעזה לא מהני ליה אף ע״ג שגם שבועת השותפים אין מן התורה אלא תקנה בעלמא כמו שבועת שכיר הנ״ל אפ״ה אין לך אלא מ״ש חכמים אבל בשבועת השותפים כעין שבועה של תורה תקנוה עכ״ל (אפשר כוונתו כמ״ש לעיל בס״ד בדרישה בשם הרא״ש דשבועת השותפין היא כעין שבועת שומרין ששניהן משביעין בטענת ספק והנתבע נשבע ונפטר משא״כ בשבועת שכיר) ע״ש שהאריך הר״ן בזה אבל מ״מ כי דייקינן שכיר בדברי הרא״ש שם בפרק הנ״ל מוכח מיניה דס״ל דאין חילוק בזה בין שכיר ושותף שהרי אחר שכתב שם דין שכיר הנ״ל כתב בשם ר״י הלוי איך שכתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה והביא ראיה משבועת שומרין ושכתב עוד הלכך האי מאן דתבע ליה לחבריה וא״ל שותפי דידי הוית כו׳ ומסיק הרא״ש שלא נ״ל דבריו כולי ע״ש. ומדהביא שם כל דברי ר״י הלוי שכתב שגם בשבועת השותפים ס״ל דלא אמרינן מגו לאפטורי ואין שם מקומו וש״מ דלהכי הביאו כדי לכתוב עליו ל״נ לי דבריו בהאי דינא דמחייב שבועה בשותפין דאל״כ לא הו״ל להביא אלא מ״ש ר״י הלוי אשבועת שומרין שהיא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן לחוד והו״ל למפלג עליה בדינא ובטעמיה ועוד שהרי לא הזכיר הרא״ש בדברי ר״י הלוי האי טעמא דחיוב שבועת השותפין הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דנימא דעליה קא פליג ועוד דא״כ ודאי לא הוי סתם רבינו כאן בדברי הרא״ש אלא הוי כתב דמטעם אחרינא מחייב הרא״ש בשבועה אלא מחוורתא דהרא״ש ס״ל דבשותפים אמרי׳ מגו כיון דעיקר השבועה אינה אלא משום תקנה וקיצר בשותפים וסמך אמ״ש לפני זה בשכיר והשתא א״ש דלקמן בסימן רצ״ו מתחיל רבינו בריש הסימן במה שחייב שבועה אליבא דכ״ע בשומרין אע״ג דליכא עדים ואח״כ כתב עליו טעמיה דהרמב״ם ושפליג הרא״ש על טעמיה ולא אעיקרא דדינא אבל הכא מתחיל רבינו בדברי הרמב״ם איך שהרמב״ם ס״ל שהשותפים מחוייבים לישבע עכ״פ וכתב עליו שהרא״ש חולק ע״ז. וכן מוכח ממש״ר בסימן צ״ו ס״ד שאם יש עדים שהיה שותפו נשבעין גם לקטן ע״ש דמשמע אי לא הוי עדים אף שמודה נאמן במיגו וא״צ שבועה וכמ״ש ע״ש ומיהו קשה לפ״ז דס״ל להרא״ש דאי לא הוי עדים שהיה שותפו הוי אמרינן מגו ופטור משבועה. א״כ אף בדאיכא עדים שהיה שותפו מ״מ יהא נאמן במגו דחלקנו דאם אין עדים שהוא עדיין שותפו הוי נאמן ואין יכול להשביעו בטענת ספק וכמש״ר בסמוך ס״י ודוחק לחלק ולומר דאע״ג דאמרינן מגו בתחלת השותפות מ״מ בסוף השותפות לא אמרינן וי״ל דאין זה מחשב מיגו כיון דלאחר זמן יכול לגלגל שבועה זו דשותפות כשיזדמן לו שבועה אחרת וכמש״ר בס״י אם לא שכופר לא היינו שותפין והרי יש עדים שהיו שותפין וק״ל:

(ה) שהרי היורשים משביעים את האשה כו׳ עיין בכ״מ שכתב ע״ז ז״ל איני יודע מה ראיה מביא רבי׳ מזה דהא איכא לאוקמי בשחושדים אותה ב׳ כסף וא״ל דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדים אותה לאין חושדים אותה דאיכא למימר למימר דסמך שם אמ״ש ר״נ כאן והוא שיש ביניהן טענה ב׳ כסף עכ״ל ור״ל דהא שם בכתובות לא אמרו אלא שהיורשים עומדים במקום אביהן ויכולים להשביע האשה שנעשית חנונית בחיי אביהן כמו שהיה אביהן יכול להשביע ולא הוצרך לכתוב דהיינו דוקא בחשדה אביהן ב׳ מעין דזה כבר נתבאר מתוך דברי ר״נ שאמר כן אשבועה דמשביע אביהן אותה ואיורשים שבאים במקומו מסתמא לא עדיפי מאביהן אבל מ״מ אין תמיהתו תמיהא בעיני דכיון דסתם יורשים אין יודעים במילי דאבוהון אם היתה נחשדת בעיניו או בכמה והיה להן לפרש זה שם ביורשים אלא ודאי ס״ל דמסתמא כל אפוטרופסים וחנונים נחשדים בכך כיון דמורו היתר לנפשייהו ולא קאמר ר״נ והוא שיש ביניהם כפירה ב׳ כסף אלא לאפוקי בידוע שלא היה חושדו כ״כ וכמ״ש בפרישה והכי דייק ל׳ הרמב״ם שכ׳ שם בדברי רבותיו ז״ל אין היורש יכול להשביע שהרי א״י הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשדו אותו זה היורש בב׳ כסף עכ״ל ומדהאריך בלשונו נראה דכוונתו לומר דאף שהיה שותף בכמה עניינים עם אביו דלמא בכל עניינים מצאו מהימן בבירור ואף אם אירע שהיה ענין שלא היה נודע לאביהן בבירור שהאמת אתו דלמא באותו עסק לא היה אפשר שיהיה בו חשד ב׳ כסף וזהו שדקדק וכתב שהרי אינו יודע הדבר שחשדו אביו כו׳ ר״ל באיזה עסק חשדו שאם היה ידוע לו שחשדו בעסק גדול מסתמא היה החשד גם כן בספק ב׳ כסף וע״ז מייתי הרמב״ם שפיר ראיה משבועה שמשביעים יורשים לאשה וכמ״ש אלא אי קשיא הא קשיא למה כתב הרמב״ם כ״כ בפשיטות להביא ראיה שהרי היורשים משביעים האשה שנעשית אפוטרופסת והרי הרי״ף רבו דרבו חולק וס״ל דאין היורשים משביעים אותה כמש״ר בשמו בא״ע סימן צ״ח ז״ל ורי״ף כתב שאפי׳ לא פטרה אביהן משבועה אין היורשין יכולין להשביעה על האפוטרופסת בחיי בעלה עכ״ל וכ״כ הרא״ש בשם ר׳ האי בפרק הכותב אלא דכ׳ שם טעם אחר ז״ל דכיון דלא השביעה הבעל מחל לה השבועה עכ״ל ור״ל כיון דלא השבועה וגם לא ציוה לבניו להשביעה ושבועת היורשים הנזכרת שם במשנה לדעתם צ״ל דמיירי דוקא בפוגמת וכמ״ש שם באשר״י ובטור שהרא״ש והטור ורש״י לא ס״ל כדעת הרי״ף ור׳ האי ודעת הרמב״ם לא נזכר שם. ומ״מ אפשר לומר שדעת רבותיו דהרמב״ם כדעת הרי״ף ור׳ האי ס״ל ולא מטעמיהם וצ״ע. ושמא י״ל דהכי מביא ראיה דאף שהדין כמ״ש ר׳ האי והרי״ף שאין יכולי׳ להשביעה אם לא ציוה בפירוש היינו מטעם דנראה דמחיל לה אבל אם לא הוי האי טעמא יכולים להשביעה ואע״פ שאינם יודעים שאביהם חשדה אלא ודאי לא תלי בהא מידי ודוק ועמ״ש בא״ע סימן צ״ו בשם ר״ת והרא״ש דאין משביעים אשה אף שהיתה אפוטרופוס או שהושיבה חנוני׳ עד שתבא לגבות כתובתה וא״כ אין ראיה מאשה די״ל שאני יורשים דמשביעים לאשה דבלא״ה צריכה לישבע על כתובתה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואגב נשבעת ג״כ אשותפות וע״ש ואפשר דזהו טעם רבותיו של הרמב״ם דלא דימו שאר יורש לאשה עם יורשין:

(יא) והרמ״ה כתב מדנקט חלקו וכו׳ ז״ל ב״י נראה שמדייק כן מדברי הרמב״ם וכפי נוסחת הרמב״ם שבידינו אין דיוק זה עולה יפה שהרי כתב בהן כל החלוקים הנזכרים במשנה ז״ל חלקו השותפים והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד בן הבית מעליו והביא לו השליח הסחורה שקנה לו כו׳ והלכו להם ולא תבע מיד אינו יכול לחזור ולהשביע בטענת ספק עכ״ל. והנה פשוט הוא דלא פי׳ הב״י דהרמ״ה אדברי הרמב״ם קאי אלא משום דבנוסח שהיה לפניו בדבבי רבי׳ היה כתוב ביה כמ״ש בדפוס ב״י שלפנינו ז״ל והרמ״ה כתב מדנקט חלקו השותפים ונתגרשה האשה ונתפרדו האחים זה מזה ולא תבעו כו׳ כל זה ודאי משמע דאדברי הרמב״ם קאי אבל לפי ספרים המדוייקים דגרסינן מדנקט חלקו השותפין והאריסין ולא נקט חלקו כו׳ אין פירושו כמ״ש ב״י אלא הרמ״ה אמתני׳ דשבועות קאי. וכמ״ש בפרישה וכ״נ עיקר דלדברי ר״י קשה טובא חדא דאם היה לרבינו גירסא אחרת בדברי הרמב״ם ולהכי הביא דברי הרמ״ה לא הו״ל למכתב לרבי׳ וכ״כ הרמב״ם וכו׳ דמשמע דפשיטא ליה דהרמב״ם ס״ל כהרי״ף דה״ה לאינך כיון דהרמ״ה חולק וס״ל דאין כן דעת הרמב״ם אלא הול״ל ונראה שגם דעת הרמב״ם כן אבל הרמ״ה כתב כו׳ ועוד איך מסיק רבינו וא״א הרא״ש כתב כסברא הראשונה הא הרמ״ה לאו אדיני׳ קאי אלא לפרש דברי הרמב״ם. והרא״ש בפסקיו לא הזכיר דברי הרמב״ם כלל אלא כתב דברי הרי״ף כצורתן דה״ה לאינך לכן נראה פשוט דהעיקר כגירסת ספרי הטור דידן ועמ״ש עוד בפרישה דאפי׳ לפי נוסח ב״י י״ל דהרמ״ה אהמשנה קאי ודו״ק:

(כ) אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו כך וישלם כו׳ אלא ישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו וילך במנה שבידו עיין בב״י וגם בכ״מ שם שכתב ז״ל ודקדק לכתוב שפחתו סתם ולא הזכיר כאן ישבע שפחתו ת״ק כיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע על שמעון דהיינו ר״ן מחזי כאילו נשבע לשקר אלא ישבע שפתחו ולא פחתו פחות מת׳ וכה״ג אמרינן בב״מ שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה עכ״ל מהרי״ק ז״ל ור״ל דבפ״ק דב״מ דף ה׳ ע״ב אמשנה דקתני זה ישבע שאין לו בה פחות מחציו איתא שם בגמרא ונימא שבועה שכולה שלי ומי יהבינן ליה כוליה ונימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה השתא נמי מרע ליה לדיבוריה דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ופירש״י ומי יהבינן ליה כולו ואם ישביעוהו על כולו הא לעז לב״ד כו׳ מאחר שנשבע שכולו שלו והם אמרו יחלוקו מרע ליה לדיבוריה שאמר תחילה כולה שלי והשתא אמר חציה שלי עכ״ל מיהו רבינו שקיצר בהעתקת הרמב״ם ולא העתיק ל׳ שבועתו משמע שלא דקדק בזה גם ברמב״ם יש קיצור ל׳ לפירושו דב״י דהול״ל אלא ישבע ראובן שלא פחתו פחות מת׳ גם אינו דומה לשם דשם הטלית הוא בפנינו בעין ואין נותנים לו אפי׳ האי דביני ביני דאינו תופס בו חבירו. משא״כ כאן דנוטל כל הנשאר שבידו שהוא בעין ולא מחשב לעז מה שאין מוציאין מיד שותפו ע״פ שבועתו ליתן לו דאין שותף מהנשבעים ונוטלים ע״כ נראה לרבינו דהרמב״ם לא בדקדוק כתב ישבע שפחתו אלא סמך אמ״ש לפני זה וכאילו אמר ישבע שפחתו כפי מה שהוא הפחת וק״ל:

(כב) אם השטר ביד ראובן למה יפטר לוי מהכל בהודאת שמעון ז״ל ב״י ודברי טעם הן ונראה שלא יחלוק עליהם הרמב״ם ומ״ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב ולפ״ז מ״ש ואם לא הביא שמעון ראייה כו׳ פי׳ על שהחזירם לכיס א״נ אפי׳ אם השטר ביד ראובן אפ״ה כתב דנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ״ל ונ״ל תירוצא בתרא עיקר דלשינוייא קמא ק׳ כמ״ש בפרישה ע״ש ודו״ק:

(כד) שטר עליו וגם בזה כו׳ כן היא נוסחת כל הספרים וגם בוי״ו ויש מוחקים הוי״ו גם לקמן בסימן קע״ו ליתיה ויש ליישב דה״ק דיעשה עליו שטר איך שבאו מעות הטעות לשותפות וגם בזה יעשה שטר שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו ולא יצטרך אז לחזור ולתבעו ושמעון ממאן בזה ואומר שיתבענו או והשתא א״ש שהשיב שהדין עם שמעון בזה שא״צ לחייב נפשו לע״ע רק יתבענו אז אבל בזה הדין עם ראובן לעשות לו הודאה שבאו לשותפות ואין חילוק בזה בין הודה בפני עדים לשטר דהודאה בעדים נמי שטר הוא ודוק: